פסק-דין בתיק ת"א 1591-11-08

1.         המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע בעקבות תאונה אשר ארעה, על פי הנטען,  ביום 25/5/08 בשעת בוקר, עת עבד בשירות מעבידתו, בתור נהג אמבולנס.

2.         על פי הנטען, הגיע התובע באותו יום אל ביתה של גברת ערין שיתי בשפרעם על מנת להוביל אותה לטיפול רפואי בבית החולים בני ציון בחיפה. התובע הגיע לבדו, ללא עזרה של עובד אחר והיה אמור לשאת את גב' שיתי מכיסא הגלגלים ולעזור לה לעלות אל האמבולנס ולהובילה אל בית החולים. גב' שיתי הינה אישה חולה וכבדת משקל. עת ניגש התובע להרים את גב' שיתי, הוא חש כאב עז בגבו, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך בעבודתו עד שהגיע לבית החולים.

3.         בעקבות האירוע הנטען, סבל התובע מכאבים והגבלות בגבו וטופל ארוכות הן בבית החולים והן במרפאות קופ"ח. הוא טוען כי לא הצליח לשוב לעבודתו מאז האירוע ועד היום וכן נגרמה לו נכות רפואית צמיתה אשר מגבילה את תפקודו וכושר עבודתו.

4.         מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי (פרופ' גרשון וולפין) קבע בחוות דעתו כי מצבו של התובע הינו סופי ולפיו הוא סובל מהגבלה קלה בטווח התנועות של עמוד השדרה המותני. ממצא זה מזכה אותו בנכות צמיתה בשיעור 10%.

5.         הצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה כלשהי בתיק זה ונשמעו ראיותיהם בתיק עד תום. מטעם התביעה העיד התובע וכן העידה גב' ערין שיתי (עדותה נגבתה בביתה על ידי מזכיר בית המשפט על פי הנוהל של גביית עדות מחוץ לבית המשפט, והכל נוכח מצבה הרפואי הקשה שאינו מאפשר לה הגעה לבית המשפט למתן עדות). מטעם הנתבעות העיד מנהל הנתבעת מס' 1, מר שטרודי בוריס. לא הובאו עדים נוספים. הוצגו מוצגים בכתב אשר סומנו במהלך שמיעת הראיות.

            לאחר מכן, הגישו ב"כ הצדדים סיכומי טענות בכתב, לבקשתם. התיק הובא לעיוני לשם הכרעה במחלוקת שבין הצדדים אשר משתרעת הן על רכיב הנסיבות של האירוע, האחריות הנזיקית ולבסוף הנזק והפיצויים הראויים ככל שתיקבע אחריות משפטית.

6.         התובע טוען כי הוא הוכיח על פי הנטל הדרוש במשפט אזרחי את נסיבות פגיעתו. הוא טוען כי מעבידו חב כלפיו על פי עוולת הרשלנות ו/או עוולת הפרת הוראה חקוקה בעיקר נוכח הטענה לפיה נשלח לעבוד ללא עזרה ולהוביל את המטופלת אל בית החולים. כמו כן, טוען התובע כי נגרמו לו נזקים כספיים רבים לעבר ולעתיד אשר מצדיקים פסיקת סכום משמעותי ביותר.

7.         הנתבעות טענו מנגד כי התובע לא הצליח להוכיח את הנסיבות בהן נפגע וכי הראיות מלמדות על סתירות רבות שמכרסמות באופן מהותי בגרסת התביעה. לחלופין, גם אם תוכח התשתית העובדתית הנטענת על ידי התובע, הרי אין לייחס למעביד רשלנות כלשהי ובכל מקרה מגיע האשם התורם של התובע לשיעור של 100%. בשאלת הנזק, סבור ב"כ הנתבעות כי הנזק שנגרם לתובע בעטיה של התאונה הינו מינימלי ובהתאם לכך, יש לפסוק לו פיצוי נמוך במיוחד.

8.         הן עדות התובע והן עדותה של גב' ערין שיתי תומכות בתיאור הכללי של התאונה ולפיה הגיע התובע בתור נהג אמבולנס יחיד אל ביתה של גב' שיתי בעיר שפרעם, כאשר ההוראה הינה להוביל אותה באמבולנס אל בית חולים בני ציון בחיפה. גרעין זה של הנסיבות אינו יכול להיות שנוי במחלוקת. הדבר עולה הן מעדותו העקבית של התובע, הן מעדותה של גב' שיתי כפי שנמסרה לחוקר מטעם חב' הביטוח ואף כפי שנמסרה בפרוטוקול גביית עדות מחוץ לכותלי בית המשפט. זאת ועוד, על פי המוצג ת/2 אשר מהווה "יומן הסעות" המנוהל על ידי הנתבעת מס' 1, ניתן ללמוד כי אכן התובע ביצע את עבודתו כנהג אמבולנס ומוביל חולים מביתם הפרטי אל בית החולים ובחזרה במספר הזדמנויות, כולל במועד של התאונה הנטענת (ועל כך ארחיב בהמשך).

9.         עיקר הטענות שמעלות הנתבעות נגד הנסיבות של אירוע התאונה מבוסס על סתירות אשר קיימות בכל הקשור לתאריך המדויק של אירוע התאונה והטיפול הרפואי הראשון שניתן לתובע בעקבות התאונה, וכן על גרסת מנהל הנתבעת מס' 1, מר שטרודי בוריס, ממנה עולה לכאורה שהתובע לא נפגע כטענתו ואף לא דיווח לו בזמן אמת. אתייחס להלן לטענות אלה ואבחן את משקלן המצטבר לעומת סל הראיות של התביעה.

10.        בסיכומי טענותיו בכתב פירט ב"כ הנתבעות החל מסעיף 5 לסיכומים ואילך תשע סתירות שלדעתו עולות מהתיק ואשר יש בהן כדי לשכנע את בית המשפט כי האירוע הנטען על ידי התובע לא התרחש.

ב"כ הנתבעות הפנה לאי התאמה בין התאריכים בכל הקשור למועד הראשון בו התלונן התובע בפני רופא על האירוע, תוך שהוא מציין כי על פי תעודת חדר מיון של בית החולים בני ציון נרשם כי התובע סבל מפגיעה בגבו תוך שצוין "מתלונן על כאבים במותניים. לדבריו כאבים התפתחו אתמול". תעודת חדר המיון נושאת תאריך 25/5/08, ומכאן ניתן ללמוד כי האירוע הנטען התרחש ביום 24/5/08, בעוד התאונה על פי גרסת התובע התרחשה ביום 25/5/08. לכאורה, יש בסיס לטענה זו, אלא שאין בכך כדי להוות סתירה מהותית משני טעמים: אחד, באותה תעודת חדר מיון הוסיף הרופא המטפל בתחתית תעודת חדר המיון וכתב בכתב ידו: "החולה מוסר שבמהלך עבודתו הרים חולה כבדה ושמע קליקים בגב ומאז סובל מכאב גב מתאריך 25/5/08". שנית, וזהו עניין מהותי והוא עדותה של גב' שיתי אשר מדברת ברורות על אירוע תאונתי כפי שנטען על ידי התובע ואשר התרחש עת הגיע הוא אישית על מנת להובילה מביתה אל בית החולים. לאור זאת, לא ניתן לייחס חשיבות  מהותית לטעות העולה לכאורה מתאריך אירוע התאונה וייתכן כי נפלה טעות בתום לב בעניין זה. אף יותר מכך, ניתן להבין את הרישום "מתלונן על כאבים במותניים. לדבריו כאבים התפתחו אתמול", במובן זה שהתובע חש כאבים בגבו יום לפני כן אבל האירוע עצמו התרחש באותו יום בו פנה לטיפול בחדר מיון.

11.        עניין נוסף קשור לרישום המופיע ביומן הנסיעות של האמבולנס כפי שמנוהל על ידי הנתבעת מס' 1. ביומן זה קיימת טבלה בה מצוינים הפרטים המלאים של תאריך, שם חולה, שם המוסד הרפואי אליו מועבר המטופל, מטרת הנסיעה, שם הנהג וגם הערות מתבקשות. בתאריך הרלוונטי לענייננו מופיע כי ביום 23/5/08 תחת המספר הסידורי 699 רישום לפיו החולה גב' ערין שיתי הובאה אל בית החולים בני ציון, כאשר בהמשך צוין "+חזרה 25/5/08". הנתבעות מבקשות ללמוד מכך שההובלה הנ"ל בוצעה ביום 23/5/08 ואילו החזרת החולה מבית החולים לביתה היה ב - 25/5/08. בעניין זה נחקר עד ההגנה מר שטרודי בוריס לגבי הרישום והוא השיב בחקירתו הנגדית תשובות לא עקביות. בעמוד 9 לפרוטוקול, ש' 19 צוין: "אתה מפנה אותי לעמוד 32 לת/2 ומבקש שאאשר שביצענו נסיעה מבית חולים בני ציון לשפרעם בתאריך 23/5 מספר סידורי 699 ואני מאשר זאת". דברים אלה מלמדים מפיו של עד ההגנה הנ"ל כי ביום 23/5/08 בוצעה הובלה מבית החולים בני ציון אל שפרעם ולא ההיפך. בהמשך עדותו ציין עד ההגנה דברים הפוכים עת אמר: "נכון שהתובע לקח אותה לבית חולים בני ציון ב-23/5 וב - 25/5 החזיר אותה". לאור דברים אלה מפיו של עד ההגנה, לא ניתן לסמוך על אמרתו בעניין מהות הרישום ביומן הנסיעות ועל כן לא ניתן לראות בכך סתירה מהותית בגרסת התביעה אשר יורדת לשורשו של עניין.

12.        ישנה סתירה נוספת שב"כ הנתבעות הפנה אליה ואשר מתייחסת לגרסה שמסר התובע בתצהיר נסיבות (מוצג נ/6) שם ציין כי "נפלתי עליה" (הכוונה שעת ניסה התובע להרים את גב' שיתי, הוא לא הצליח ונפל עליה), לעומת דבריו בעמ' 7 לפרוטוקול ש' 20 בחקירתו הנגדית לפיה לא נפל כלל. אמנם מדובר בסתירה, אך לטעמי זוהי סתירה לא מהותית, שכן לא מדובר בשוני בדבר אירוע נפילה במובן הרגיל של המילה (למשל פלוני שנופל ומשתרע על הרצפה) אלא מדובר ברפלקס התנהגותי בזמן שהתובע היה בשלב הרמה של המטופלת מכיסא הגלגלים והשאלה אם כשלו כוחותיו במובן זה שגופה של המטופלת חזר להיות במושב כיסא הגלגלים או שהמשיך ישירות בפעולת ההרמה, למרות שחש כאבים בגבו. אמנם מדובר בדקויות שלכאורה עולה סתירה באשר לגרסת התובע, אך שוב, לא מדובר בסתירה מהותית.

13.        ב"כ הנתבעות הפנה לכך כי מעבידו של התובע סירב לחתום עבורו על אישור מעביד בדבר התרחשות התאונה (טופס בל/250) וכי בהמשך לכך נדחתה גם תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה מהמל"ל. אכן, כך הם פני הדברים, אך ההסבר שמסר מר שטרודי בוריס בחקירתו הנגדית לעניין זה איננו משכנע. בעמוד 9 לפרוטוקול, ש' 28 ציין מר שטרודי בוריס: "בן אדם לא יכול לעשות לבד מה שאסור לו לעשות לבד. הוא בא אחרי כמה חודשים וביקש את הטופס. לא אכפת לי לתת 250, אם קורה". מקריאת עדות זו, כולל הדברים שצוינו בשורות לפני כן בפרוטוקול הנ"ל, ניתן ללמוד כי טרוניתו של מר בוריס מתייחסת לדיווח על האירוע ולעובדה כי התובע פעל איך שפעל לבד וללא עזרה.

14.        לטעמי, יש לייחס משקל מהותי לעדותה של גב' ערין שיתי שהיא עדה ניטרלית ויודעת לספר אודות האירוע עצמו. הגברת שיתי ציינה כי היא נהגה להזמין שירותי אמבולנס מהנתבעת מס' 1, כאשר נהג האמבולנס היה בהתחלה סעיד ולאחר מכן הגיע נהג בשם מופיד (הכוונה לתובע). גב' שיתי ציינה כי תמיד היה מגיע נהג אחד בלבד וכי למרות שהיא לא זוכרת תאריך מדויק של האירוע עצמו שקרה עם התובע, אבל היא זוכרת את פרטי המקרה. היא פרטה בחקירתה הנגדית במסגרת גביית העדות, כי מאחר והיא אינה יכולה ללכת על רגליה, היא צריכה שהנהג ירים אותה מכיסא הגלגלים שלה ויעביר אותה לכיסא של האמבולנס אשר ניתן להפוך אותו למיטה. גב' שיתי הוסיפה וציינה כי: "זכור לי שכאשר הנהג הרים אותי אמר "אאך" (מילה בערבית שהיא נרדפת ל"כואב לי").

עדותה של גב' שיתי הנ"ל תומכת בגרסת התביעה בדבר עצם התרחשות התאונה, נסיבותיה והעובדה שהתובע הגיע לבדו ונפגע עת ביקש להרים אותה מכיסא הגלגלים שלה ולהעבירה לכיסא גלגלים מיוחד של האמבולנס.

15.        סל הראיות שצוין לעיל הביא אותי למסקנה כי התובע הצליח להרים את הנטל הדרוש ממנו במשפט אזרחי לעניין נסיבות אירוע התאונה, וכי חרף הסתירות שהפנה אליהן ב"כ הנתבעות עדיין מותירות את כפות המאזניים נוטות ולו באחוזים מועטים לזכות גרסת התביעה, מעבר ל - 50%.

16.        במישור המשפטי אינני רואה צורך להרחיב בניתוח שתי עוולות המסגרת הרלוונטיות לענייננו: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת הוראה חקוקה. לטעמי, מתקיימת עוולת הרשלנות על כל יסודותיה, שכן קיימת חובת זהירות מושגית כעניין שבמדיניות משפטית (יחסי עובד מעביד), וכן קיימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין, שכן על המעביד לצפות מראש אפשרות של פגיעה בגופו של התובע, עת הוא נשלח לעבוד בגפו ולהוביל חולה כבדת משקל ולהרים אותה לבדו. המעביד הפר את חובת הזהירות והדברים עולים ברורות מעדותו של עד ההגנה היחידי, מר שטרודי בוריס, אשר אישר כי התובע נשלח לבדו באותו יום, למרות שהנוהל של משרד הבריאות מחייב כי יהיו שני עובדים במקרים דומים. האבחנה שביקש מר שטרודי לעשות בין הסעות ברכב ביטחון לעומת אמבולנסים איננו עולה בקנה אחד עם הנוהל של משרד הבריאות, מה גם שהוא מאשר בעצמו בעמוד 10 לפרוטוקול, ש' 15+16 שהוא מכיר את הנוהל של משרד הבריאות וכי: "זהו הנוהל שאנו עובדים לפיו". אין חולק כי כתוצאה מהפרת החובה הנ"ל נגרם לתובע נזק גוף, ועל כן מגיע לו פיצוי כספי בגין כך.